מלחמת מאה השנים

מלחמת מאה השנים

המצור על אורליאן במהלך המלחמה
המצור על אורליאן במהלך המלחמה
תאריכים	24 במאי 1337 – 19 באוקטובר 1453 (116 שנים)
מקום	צרפת, ארצות השפלה, בריטניה, חצי האי האיברי
עילה	טענתו של אדוארד השלישי לכתר צרפת; והמלחמה שנוצרה כתוצאה מכך בינו ובין תומכי פיליפ מולואה
תוצאה	ניצחון בית ולואה, אשר ביסס את עצמו כשושלת המלוכה הלגיטימית של צרפת היחלשות בית פלנטג'נט, מה שהוביל למלחמת השושנים זניחת הטענה האנגלית לממלכת צרפת דה פקטו קביעת פרימוגניטורה אגנאטית כחוק הירושה של צרפת סוף עידן האבירים האצת שקיעת הפיאודליזם
שינויים בטריטוריות	בית ולואה השיג שליטה מלאה על כל צרפת למעט עיר הנמל קאלה
הצדדים הלוחמים בית ולואה כתר קסטיליה סקוטלנד ג'נובה (שכירי חרב) מיורקה בוהמיה כתר אראגון דוכסות ברטאן נווארה אפיפיורות אביניון דוכסות לורן בית פלנטג'נט דוכסות בורגונדיה דוכסות אקויטניה (באוניה פרסונלית עם מלך אנגליה) דוכסות ברטאן פורטוגל נווארה רוזנות פלנדריה לוקסמבורג רוזנות אנו מדינת האפיפיור

מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין אנגליה לצרפת, שהחל בשנת 1337 והגיע לסיום בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, כשבתקופה זו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. הסכסוך לא התנהל בצורת לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם בסדרת מערכות נפרדות, כשביניהן תקופות רגיעה שלעיתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש לסירוגין. המלחמה התרחשה כולה על אדמת צרפת, ולעיתים נראה היה שמדובר במלחמת אזרחים צרפתית, כשאנגליה פועלת כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית.

כאשר החלה המלחמה היו לכתר האנגלי זכויות אך גם תביעות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פיאודלית הסדירה את היחסים בין מלכי צרפת ואנגליה. תביעות ויחסים פיאודליים אלה היו הבסיס למתחים מתמידים הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לאציליו הבכירים. אנגליה איבדה במהלך המלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה, אשר אף היא תאבד 100 שנה אחר כך. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת, הצליחו מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין הברונים הכפופים להם באנגליה והטוענים השונים למלוכה לבין עצמם, אל המלחמה כנגד צרפת, בשטחה. מלחמה זו הייתה כבור ללא תחתית שדרש השקעה אינסופית של כוח אדם ומשאבים. כשהסתיימה מלחמה זו, ציפתה לאנגליה עוד הקזת הדם של מלחמות השושנים בדרך לעיצוב ממשל ריכוזי ויעיל תחת בית טיודור אשר הביא אותה לפסגת הישגיה מן המאה ה-16.

מבחינה פורמלית לא הסתיימה המלחמה מעולם באופן רשמי. בסיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. המלחמה, ששורשיה בתביעת מלך אנגליה לכתר של מלך צרפת נחתמה רק בשנת 1802 בחוזה אמיין. בהסכם זה ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת.

שורשי המלחמה

שורשיו של הקונפליקט שהוביל למלחמה נטועים כ-400 שנים קודם לפריצתה, כאשר המנהיג הפרנקי הקרולינגי שארל התם התיר לוויקינגים, בהנהגת רולו מנורמנדי, להתיישב בנורמנדי, פרובינציה בצפון-מערב צרפת, בשנת 911. צאצאיהם של ויקינגים אלו הם הנורמנים, שפלשו לאנגליה בשנת 1066 בהנהגת דוכס נורמנדי ויליאם, הוא ויליאם הכובש. בקרב הייסטינגס באותה שנה הביסו הנורמנים את אחרון מלכי אנגליה הסקסונית, וכבשו את כל אנגליה.

יורשיו של ויליאם, היו אמנם מלכי אנגליה, אך היו גם בעלי אחוזות ונכסים בצרפת, ועל פי השיטה הפיאודלית שהייתה נהוגה אז הם היו וסאלים של מלך צרפת. גם מלך חזק כהנרי השני, שהיה בעל נחלות נרחבות בצרפת, נחשב לוסאל של מלך צרפת, ונשא בתואר רוזן של אחוזותיו הצרפתיות.

היה זה המלך ג'ון, מהכושלים שבמלכי אנגליה, שאיבד סופית את מרבית השטחים בצרפת, עקב סכסוך פיאודלי בו הורה לו מלך צרפת להתייצב ולעמוד לדין בפניו. ג'ון טען כי הוא מלכה של אנגליה, וסירב להתייצב. מלך צרפת, פיליפ אוגוסט, הסכים שג'ון הוא אמנם מלכה של אנגליה, אך גם רוזן פואטו, וככזה עליו לציית לצו מלך צרפת. משהתמיד ג'ון בסירובו, העניש אותו פיליפ אוגוסט בכך ששלל ממנו את כל אדמותיו הצרפתיות, בשנת 1202. במלחמה שפרצה, אבדו לכתר האנגלי כל הנחלות בצרפת, למעט רצועה צרה באזור גסקון בדרום מערב צרפת, בתוך שנתיים.

במאה ה־14 הייתה שכבת האצולה הנורמנית השלטת באנגליה קשורה אך קשר רופף לאבותיהם שניצחו בקרב הייסטינגס. שפתם הייתה דומה יותר לאנגלית מאשר לצרפתית, הם זכרו שבתקופה הרחוקה הם שלטו בנורמנדי, ומעולם הם לא ויתרו בליבם על נחלותיהם בצרפת, ועל השבת ארץ אבותיהם לידיהם.

הסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה

המאורעות המסוימים שהובילו לפרוץ המלחמה בראשית המאה ה־14 החלו בצרפת, בה שלטה השושלת הקפטינגית מזה 320 שנה, בהעמידה שורה של יורשים זכרים. עם מותו של שארל הרביעי לא נותר יורש זכר טבעי שיוכל לשאת את הכתר. שארל לא הותיר אחריו יורשים זכרים, ואף אחיו לא הותירו אחריהם יורשים זכרים. היורש הבא בתור, היה אם כן, מלך אנגליה אדוארד השלישי, אשר היה בן אחותו של שארל, איזבלה. אדוארד השלישי היה אם כן הצאצא הזכר היחידי לשושלת הקפטינגית, ועל פי חוקיה הפיאודליים של צרפת, בעל התביעה החזקה ביותר לכתר המלוכה.

האצולה הצרפתית לא חפצה בזר שישב על כס המלוכה הצרפתי, ובמיוחד לא כאשר הזר שבו מדובר היה מלך אנגליה. החל ויכוח משפטי בדבר זכות הירושה, והוכרע כי פיליפ, רוזן ולואה יקבל את כס המלכות, וכך החלה שושלת מלכי ולואה. זכותו של אדוארד לכתר הצרפתי הייתה טובה כזכותו של פיליפ (שנקרא עתה פיליפ השישי), אם לא טובה ממנה.

אף לאחר אובדן נחלותיו של ג'ון בצרפת, שלטה אנגליה בחבל גסקוניה בדרום מערב המדינה, לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי. חבל זה סיפק מצרכים בסיסיים כמלח ויין אשר היוו חלק נכבד מהכנסת האצילים האנגלים ששלטו בחבל. על מנת להמשיך את זכויות האצילים האנגלים בגסקוניה, היה על המלך אדוארד להכיר בפיליפ כמלך צרפת. המשא ומתן העדין והמסובך סביב שאלות אלו נמשך מ־1329 עד 1331. בשלב זה נכנע אדוארד והכיר בפיליפ כמלך צרפת, בתמורה להכרתו של פיליפ בהמשך החזקת האנגלים בחבל גסקוניה. אדוארד לא היה אדם שייכנע בקלות. הוא היה אחד העזים והתקיפים שבמלכי אנגליה. ילדותו עמדה בצל מחדלי אביו חדל האישים, אדוארד השני, ולאחר מכן במשך תקופה ארוכה בצל תככי אמו ומאהבה הרוזן מורטימר. אדוארד היה אדם הנחוש להיפרע מן הפוגעים בכבודו, וזאת אף לאחר זמן.

בשלב זה הפך הסכסוך לסכסוך כלכלי. סחר הצמר עם ארצות השפלה תרם שגשוג ועושר הן ליצרני הצמר האנגלים, והן לבורגנים בארצות השפלה אשר סחרו עמם. קשרים אלו לא היו לרוחה של האצולה הפלמית ששלטה בארצות השפלה, שהייתה בעלת סנטימנטים לצרפת. ב-1336 אסר אדוארד השלישי על ייצוא צמר מאנגליה. הדבר חולל משבר בארצות השפלה, ומרד של הבורגנים בשליטיהם הפלמים. הצרפתים התערבו לטובת האצולה הפלמית. בורגני פלנדריה קראו להתערבות אנגלית. אדוארד, אשר מזה שנים חיפש סיבה טובה לפלישה לצרפת, קיבל את הקריאה לעזרה. ב־1337 חזר בו אדוארד מהכרתו בפיליפ כמלך צרפת. זה, בתגובה, החל במסע שוד לאורך חופי התעלה, והחרים את אחוזותיו של אדוארד בגסקוניה. אדוארד שלח את הבישוף של לינקולן לפריז, ובחודש מאי 1338 מסר הבישוף לידי המלך פיליפ מכתב מאת אדוארד בו מכריז אדוארד על עצמו כמלכה של צרפת, והחל בכך מאה ושש עשרה שנים של מלחמה.

מהלך המלחמה

מהלך המלחמה

המלך אדוארד השלישי ובנו, אדוארד הנסיך השחור

את המלחמה ניתן לחלק באופן גס לארבעה שלבים:

• הפלישה לצרפת והצלחותיו של אדוארד השלישי בין 1337 ל־1360
• הצלחות הצרפתים והדיפת הכובשים הבריטים 1360–1400
• פלישה אנגלית שנייה והצלחות האנגלים תחת הנרי החמישי 1415–1429
• איחוד צרפת תחת מלכי ולואה, וגירוש האנגלים מאדמת צרפת, בהנהגתה של ז'אן ד'ארק, והבאים אחריה עד 1453

תחילת המלחמה

כאשר החלה המלחמה מנתה אוכלוסיית צרפת כארבעה עשר מיליון איש, וצבאה נחשב לטוב באירופה. אוכלוסיית אנגליה מנתה כשני מיליון בלבד. בשנים הראשונות של המלחמה חבר אדוארד לאנשי ארצות השפלה ופלנדריה, אך לאחר שתי מערכות לא השיג דבר. עלותה של המלחמה, הצורך לשלם לבעלי ברית חיצוניים כנסיכי גרמניה וגם להחזיק צבא גדול בחוץ לארץ, רוששו את הכתר האנגלי. היהודים שהיו מקור להכנסות ממסים ולקבלת הלוואות לכתר האנגלי -- גורשו מאנגליה עוד קודם, על ידי סבו של אדוארד השלישי, הוא אדוארד הראשון. בים הייתה ידה של צרפת על העליונה בתחילה, ומספר עיירות חוף אנגליות נבזזו על ידי הצי הצרפתי החזק, ואולם בשנת 1340 בקרב סלויס עלה בידי האנגלים להשמיד את הצי הצרפתי. הניצחון אפשר לאנגלים להעביר את צבאם לצרפת ללא הפרעה, אך לא מנע מהצרפתים לפשוט מדי פעם על חופיה של אנגליה ולבזוז את הערים הסמוכות לחופים.

הצדדים הלוחמים שהו בהפוגה מאונס בגלל התרוששות שני הצדדים. המלחמה נמשכה בדרכים אחרות; מאבק על ירושת דוכסות ברטאן שימש כזירת קרבות בין האנגלים לצרפתים במשך מספר שנים, וזאת מבלי שיוטלו לשדה הקרב צבאות גדולים שיש בהם כדי להכריע את הכף.

ביולי 1346 הצליח אדוארד להשיג את המשאבים הדרושים, ונחת בראש צבא גדול בנורמנדי; פיליפ גייס אף הוא צבא שיוכל לעמוד מולו. אדוארד צעד לעבר פריז, תוך כדי ביזת כל כפר הנקרה בדרכו, בלי להחזיק בטריטוריה בה עבר. כאשר צבא צרפתי שהיה גדול בהרבה משלו התייצב מולו, מצא עצמו אדוארד לחוץ בין נהר הסום, הצבא הצרפתי והים. נראה היה בתחילה כי האנגלים לקחו הימור מול צבא גדול יותר ונכשלו בו; ב־26 באוגוסט 1346 הסתער צבאו של פיליפ על האנגלים בקרב קרסי. הסתערותם של האבירים הצרפתים, הסתיימה באחד האסונות הצבאיים הנוראים שידע הצבא הצרפתי. כל גלי ההתקפה פוזרו תוך אבדות קשות. הצבא הצרפתי, על אביריו ומפקדיו הושמד למעשה.

אדוארד המשיך צפונה, הטיל מצור על עיר הנמל קאלה וב־1347 כבש אותה. ניצחון האנגלים על הסקוטים בקרב נווילס קרוס הסיר איום שהסקוטים יחלצו לטובת בעלי בריתם הצרפתים ויפלשו לאנגליה. פיליפ המובס והמותש נאלץ לחתום על שביתת נשק.

ב־1348 החל המוות השחור להתפשט באירופה, והכה גם באנגליה ובצרפת. האוכלוסייה קטנה בקצב מסחרר. לעיתים המגפה השאירה לא יותר ממחצית מבני המקום. קהילות שלמות הושמדו, ולב הבריות לא היה נתון למלחמות ולכיבושים. המלחמה שדרשה מימון תמידי על מנת להגיע להישגים כמעט וגוועה, כאשר שני הצדדים נמנעו מלצאת למערכות כבדות. בשנת 1350 מת פיליפ, ולכס מלך צרפת עלה בנו ז'אן השני, המכונה "ז'אן הטוב".

בחלוף המגפה, יכלו האנגלים לממן מסע מלחמה נוסף, ובנו של אדוארד השלישי, הוא אדוארד הנסיך השחור, פלש לצרפת מחבל גסקוניה בשנת 1356. עשר שנים לאחר קראסי, לא ניסו עוד הצרפתים להביס את האנגלים באמצעות הסתערות פרשים אלא במסה עצומה של חיל רגלים מסתער. למרות הכוונות הטובות, נכשלה ההתקפה הצרפתית, וקרב פואטייה (19 בספטמבר 1356) הסתיים שוב באסון מחריד. מיטב בניה של צרפת נפלו וצבאה הושמד כמעט כליל. מלכם, ז'אן הטוב, נלקח בשבי והובל לאנגליה, שם חתם על שביתת נשק משפילה, ושוחרר בתמורה לכופר בן שלושה מיליון מטבעות זהב. הכופר הובטח בתמורה לשהותם של בני ערובה מן האצולה הצרפתית בלונדון, מסירת אקויטניה לידיים אנגליות כולל הערים פואטייה ובורדו. לאחר שיצא ז'אן לצרפת כדי להשיג את הכופר, נמלטו בני הערובה בחזרה לצרפת. ז'אן, שאכן היה ראוי לכינויו "הטוב", נחרד למשמע הפרה זו של שבועת האמונים שנתן, שב מרצונו לאנגליה, ומת שם בשבי בשנת 1364.

ב־1358 לא יכלו עוד האיכרים הצרפתים לעמוד בנטל הכופר שדרש מלכם, שהביא להטלת מיסים מעיקים. בעקבות התמרמרות האיכרים פרץ מרד המכונה ז'אקריה. האיכרים פתחו במעשי זוועה כנגד משפחות האצולה, ושרפו טירות רבות. העוצר, אשר שלט בהיעדרו של ז'אן הטוב, השבוי בלונדון, שארל החמישי, המכונה "החכם", הצליח ללכד סביבו את האצולה ולדכא את המרד. אדוארד ראה במרד הזדמנות לקבל לידיו את הכתר הצרפתי הנכסף, ושב ופלש לצרפת, אך לא הצליח לכבוש את פריז. בסופו של דבר נחתם בשנת 1360 חוזה שלום, המכונה שלום ברטאן, בו הוכר שארל החמישי כשליט צרפת, וכן הוכרה שליטת האנגלים בטריטוריות בצרפת, שעמדו עתה על כשליש מאדמות הממלכה, והוכרו זכויות האנגלים בעיר קאלה.

ניצחונות הצרפתים בימי מלכות שארל החמישי

מלכותו של שארל החמישי הייתה תקופה של התבססות ושלווה, לאחר ההרס שהביאו המלחמה והמגפה. שארל הדף את האנגלים לאיטם אל מחוץ לצרפת. על אף שבמלחמת הירושה בברטאן ניצח הצד בו תמכו האנגלים, התפייס הכתר הצרפתי עם דוכסי ברטאן, והמפקד הברטוני, ברטראן די גקלאן, הפך לאחד מן המוצלחים שבמפקדי צבאו של שארל.

מלחמה בספרד משכה את תשומת לבו של הנסיך השחור משנת 1366, והתוצאה הייתה סדרת תבוסות אנגליות במלחמה בצרפת, רובן בהנהגתו של די גקלאן. ב־1376 מת אדוארד הנסיך השחור, וב־1377 מת גם המלך אדוארד השלישי, והותיר את המלוכה לנכדו, בנו של הנסיך השחור, ריצ'רד השני. הוא היה אחד החידתיים, הבלתי צפויים, וההפכפכים שבמלכי אנגליה. מלכותו של ריצ'רד לוותה במרי חברתי, במרידות איכרים ובמתיחות בין האצילים ובין המלך. מאבק בן שנים הסתיים בשנת 1399 עם הדחתו של ריצ'רד השני לטובת בן דודו הנרי בולינגברוק, הראשון לבית לנקסטר.

שארל החמישי "החכם" ניצל תקופה זו לחיזוק המטבע ולייצוב שלטונו בצרפת, וכן לטיהור הארץ מכנופיות חיילים משוחררים שהיו לשודדי דרכים. שארל שיקם גם את הצבא ואת הצי. עם מותו של די גקלן בשנת 1380 החזיקו האנגלים בצרפת בחמש ערים בלבד, שנותרו להם מכל נחלותיהם - בורדו, באיון, קאלה, ברסט ושרבור.

ניצחונות האנגלים בהנהגת הנרי החמישי

הנרי הרביעי עסוק היה עדיין במלחמות פנימיות מכדי שיוכל להפנות את תשומת לבו למצב אחוזותיו בצרפת. בינתיים, בשנת 1380 עלה לכס המלוכה בצרפת שארל השישי שנחשב "מטורף" בגלל התקפי טירוף לכאורה. השליטים האמיתיים בצרפת בתקופה זו היו אחיו ודודיו. התקוטטות על השליטה במלך ה"מטורף" הביאה כמעט למלחמת אזרחים בין שני ענפי בית ולואה -- ענף ארמניאק וענף אורליאן. רציחתו של דוכס אורליאן בשנת 1407 הביאה ללוחמה גלויה; שני הצדדים פנו לעזרת אנגליה. מרכזם של אנשי ארמניאק היה בדוכסות בורגונדיה. אנשי בורגונדי, בהיותם הצד החלש במלחמה, הסכימו להכיר במלך אנגליה כמלכם.

בשנת 1413 ירש את הנרי הרביעי בנו, הנרי החמישי. מלך זה היה איש מלחמה נועז, ואחד המעשים הראשונים שעשה בתקופת מלכותו היה לצאת למסע מלחמה בצרפת. באוגוסט 1415 הפליג הצי האנגלי לצרפת, ונחת סמוך לעיר ארפלור בנורמנדי; הוא צר על העיר וכבשה. משם היה בכוונתו של הנרי לעלות צפונה לקאלה. מסע מלחמה זה הסתבך, ובדומה לאבי סבו, אדוארד השלישי, בקראסי מצא עצמו הנרי לכוד בין צבא צרפתי ענק ובין נהר הסום. בקרב אז'נקור הביס הנרי את הצבא הצרפתי, ניצחון אשר היה אף גדול מניצחונות קראסי ופואטייה. התבוסה הצרפתית הייתה קטסטרופלית. הנרי המשיך במסע המלחמה וכבש את קן ואת רואן. ב־1419 הייתה נורמנדי כולה תחת שליטה אנגלית. הוא כרת ברית עם אנשי בורגונדי, פגש את המלך "המטורף" שארל השישי ונשא את בתו לאישה כדי להבטיח לעצמו את כתר צרפת לאחר מותו של שארל; עם זה הוא גם הכריז על בנו של שארל, שארל השביעי, שהוא ממזר.

נראה היה כי המלחמה הוכרעה לטובת האנגלים. כתר המלוכה הצרפתי הובטח עתה למלך אנגליה, אחד הנועזים והמוכשרים שבהם. דומה היה כי נוכחות האנגלים בצרפת תהיה לתקופה ארוכה, אם לא לנצח, וכי שושלת ולואה לא תוכל להשיב עוד לידה את השלטון. אולם אז מת הנרי החמישי ממחלה, והכתר המאוחד של צרפת ואנגליה ניתן לבנו התינוק הנרי השישי. בן זה, ינוקא בן תשעה חודשים בעת שהושם הכתר על ראשו, ירש את טירופו של סבו שארל השישי, אך לא ירש דבר מכשרונותיו של אביו. בימי חייו עתיד היה המלך הנרי השישי לראות באובדן כל נחלותיה של ממלכת אנגליה בצרפת, כמו גם בפרוץ מלחמת השושנים בה אבד גם את כתרו, ושושלתו נכרתה.

ז'אן ד'ארק וצרפת המאוחדת

ערך מורחב – ז'אן ד'ארק

המלחמה נמשכה, וברוב הקרבות שנתרחשו עד שנות השלושים של המאה ה־15 ניצחו האנגלים, כשנראה היה שאין כוח בעולם אשר יוכל להם. ב־1424 הסתכסך האציל האנגלי - הדוכס מגלוסטר, ששימש כעוצר וכאפוטרופוס למלך התינוק, עם בני בורגונדי. סכסוך זה, על ליבה של אישה, רוזנת האינוט (Hainaut), גרר אחריו מסע מלחמה של גלוסטר הזועם אל נחלות בורגונדי בהולנד, וכן גרם לאיבת עולם בין גלוסטר ובין דוכס בורגונדי, אשר היה עד אז בעל בריתה הנאמן של אנגליה בצרפת.

או אז פרצה לבמת ההיסטוריה דמות ייחודית וחד פעמית בתולדותיה של צרפת: נערה כפרית פשוטה, בת 17 שנים, בשם ז'אן ד'ארק, שטענה כי היא "שומעת קולות ממלאכים הקוראים לה לשחרר את צרפת מעול האנגלים". בפגישה היסטורית עם הטוען לכתר מלכות צרפת (לימים שארל השביעי) הצליחה ז'אן לזהותו על אף שהתערב בין בני פמלייתו כשהוא לבוש בבגדים פשוטים; בכרעה ברך לפניו היא הודיעה לו כי מצוות האל היא שיוכתר בריימס, עיר שנהגו להכתיר בה את מלכי צרפת. שארל, אשר כתם הממזרות שהוטל בו ייסר אותו, והטיל ספק בלבו על היותו ראוי למלוכה, קיבל מפגישה זו עם ז'אן ד'ארק עידוד ואומץ לדרוש את המגיע לו.

ב־1429 הטילו האנגלים מצור על אורליאן. ז'אן ד'ארק רוממה את מורל הלוחמים וסחפה אותם לקרב שפרץ את המצור. בסדרה של קרבות שאירעו בהמשך, הנהיגה "הבתולה מאורליאן" - כפי שכונתה ז'אן ד'ארק - את הצרפתים כשהיא עוטה שריון ונושאת חרב. בעזרתה של ז'אן נפתחה בפני שארל הדרך לריימס, שהייתה עד אז בעומק השטח המוחזק בידי האנגלים, ושם הוא הוכתר ברוב עם על כס המלכות של אבותיו.

בשלב זה לא היה עוד צורך בז'אן ד'ארק, לדעת הגורמים רבי הכוח אשר הסתייעו בה; כאשר הורה שארל לאנשי העיר קומפיאן להיכנע במאי 1430, הגיעה ז'אן ד'ארק לשם בראש שש מאות איש, בניגוד לדעתו של המלך, ובקרב נפלה בשבי הבורגונדים. ז'אן ד'ארק נמכרה לאנגלים על ידי הבורגונדים, בני בריתם, נשפטה כמכשפה והועלתה על המוקד ב־30 במאי 1431. היא הותירה אחריה לצרפתים מורשת של הערצה וגאווה לאומית, שתביא בסופו של דבר לתבוסת האנגלים ושחרור צרפת מידיהם.

ב-1435 חתם המלך שארל על חוזה אראס עם פיליפ השלישי דוכס בורגונדיה, אשר העביר לתמיכה בכתר הצרפתי את בן בריתם הנאמן ביותר של האנגלים בצרפת - הבורגונדים. שארל צעד בראש צבאו כמנצח לפריז ב-1436; הוא ביצע רפורמות בצבאו, והחליף את מסורת הצבא הפיאודלי בקונספט של צבא קבע מודרני, מה שאיפשר לאמן את החיילים כך שתובא לידי ביטוי עדיפותם המספרית לעומת האנגלים. ב-1449 כבשו הצרפתים את רואן, וב-1450 הובסו האנגלים בקרב פורמיני, תוך שימוש (לראשונה) במסה גדולה של ארטילריה, מול הקשתים האנגלים המופתעים. הצרפתים כבשו את שרבור, בורדו ובאיון ב-1451.

בקרב הגדול האחרון שהתרחש בשנת 1453 בקאסטיון , התמודד כוח משולב צרפתי-ברטאני בפיקודו של ז'אן בוראו כנגד כוח אנגלי בראשות הרוזן משרוסברי. למרות העדיפות המספרית היחסית של האנגלים, הצליחו הצרפתים להכות שוק על ירך את כוחותיו של רוזן שרוסברי, תוך אבידות מינימליות ביותר מצידם. לאחר הקרב, נותרה בידי האנגלים רק העיר קאלה. היה זה, למעשה, סופה של מלחמת מאה השנים.

כלי נשק, טקטיקה ואסטרטגיה

בימי הביניים כל עיר, טירה ואפילו חלק מהכפרים היו מבוצרים. חלקם התהדרו בחומות מרהיבות, שנמתחו לאורכם של קילומטרים רבים. בטירות ובערים הגדולות ניצבו על החומות עשרות מגדלי שמירה וצריחים. בעיר מבוצרת כהלכה בדרך כלל היו שתי חומות, טירות ומבצרים ונוסף עליהן גם המגדל הראשי, שבו התגורר השליט המקומי. נוסף על כך, הצבאות היו קטנים יחסית ולא עלו על 20–30 אלף לוחמים, כשרק מקצתם אבירים רכובים וכל היתר שכירי חרב ובני הלווייה של האבירים והאצילים הבכירים. כתוצאה מדלילות צבאות השדה והביצורים הרבים, התנהלה המלחמה ממצור אחד למשנהו, עם מספר קרבות ביניים.

כיבושה של עיר מבוצרת כהלכה התרחש זמן רב ויכול היה להימשך שנים. היו שתי טקטיקות עיקריות לכיבושן של ערים בצורות - מצור והסתערות. השיטה הראשונה הייתה בטוחה יותר, נחלה הצלחות רבות יותר והייתה כרוכה במספר אבדות קטן יחסית למטיל המצור. הטקטיקה השנייה הייתה כרוכה בסכנה רבה ולא פעם נחלה כישלון, למעט מקרים שבהם לתוקף היה עדיפות מספרית גדולה, או סיוע מתוך החומות, או במקרה של התקפת פתע. המצור יכול היה להימשך שנים, כאמור, כי לרוב הערים הייתה אספקה גדולה מאוד של מזון ומים. בדרך כלל שילבו בין שתי השיטות, כאשר הצר היה מתקיף את העיר לפרקים על מנת לנסות את מגיניה. הארטילריה הוכנסה לשימוש כבר מתחילת המלחמה, אך היא עדיין הייתה לא מפותחת דיה ומשקלה במלאכת המצור היה נמוך. עם השנים, לקראת פלישתו של הנרי החמישי בתחילת המאה ה־15 לצרפת, השתפרה משמעותית איכות התותחים שעמדו לרשות שני הצדדים. תותחים גדולים יכלו לירות פגזי אבן במשקל של עשרות ואף מאות קילו; חומות העיר שתוכננו מאות שנים לפני הופעתם של התותחים, לא עמדו ברוב המקרים בפני הפגזה מסיבית שכזאת.

בטקטיקת לוחמת השדה השתמשו שני הצבאות בשני חילות עיקרים: חיל הרגלים וחיל הפרשים. נוסף עליהם היו מאות בני-חבורות של פורקי-עול למיניהם, פושעים, עריקים ואסירים משוחררים שהטילו את חיתתם על האוכלוסייה השלווה. פגעי כנופיות הפושעים הללו היו קשים לאין ערוך מפגעי הצבא הסדיר. גם האבדות הכבדות ביותר לנפש נגרמו מידי פורעי החוק האלה ולא מידי הצבאות הסדירים, כי כאמור קרבות של צבאות סדירים היו ספוראדיים.

בקרבות עצמם נהגו האנגלים בדרך כלל להסתמך יותר על קשתותיהם הארוכות ופחות על הסתערות על מערך האויב. בניגוד לדעה הרווחת, הקשת הארוכה לא הייתה נשק כה "שובר שוויון" כפי שפיארו אותה סופרים אנגליים לא מעטים, שאליהם נחשף הציבור הישראלי. למעשה, מאז הקרב בקרסי (1346) הקשת הארוכה הפכה לפחות ופחות אפקטיבית; בקרב בפואטייה החלו החיילים להצטייד בשריונות עשויים לוחות פלדה שהתגלו כאפקטיביים יותר, וכן להסתתר מאחורי מגניהם בזמן מתקפת קשתים, דבר שגרם לקשתים לרוקן את אשפתם לשווא.

ניצחונות האנגלים הושגו בדרך כלל בזכותם של האבירים, שירדו מסוסיהם ותגברו את המערך הרגלי. רוב ההרוגים שנגרמו לצבאות צרפתיים באו מידם, ולא מידי הקשתים. תפקיד הקשתים היה לפגוע בסוסים, להאט את התקדמותם, לסבך את השורות ולפרק את מבני הכוחות. ברגע שהמבנה המסודר נהרס והלוחמים התערבבו אלה באלה, ללא יכולת לצאת מסבך האדם והבהמה, נכנסו לפעולה האבירים האנגליים המסודרים. בעזרת שמירה על מבנה מסודר יכול היה צבא מאורגן לעשות שמות בגוש אדם חסר ארגון, על אף יתרון מספרי, גדול ככל שיהיה. כך ניצחו תמיד כל הצבאות בכל התקופות - בתחילה משבשים את המבנה - אם על ידי מארב, הרעשה ארטילרית, איגוף או אמצעי הנדסי, ומיד אחרי כפיית אנדרלמוסיה באה התקפת הנגד, שמטרתה ניצול המהומה והכרעת היריב.

המלחמה והחברה

מלחמת מאה השנים הביאה לידי ביטוי שינויים מרחיקי לכת, הן בדרך שבה התרחשו המלחמות, והן במבנה החברתי של המדינות שהשתתפו בה. לשתי המדינות היא סימלה את המעבר בין ימי הביניים והרנסאנס.

תוצאת הכנסתם לשימוש של כלי הנשק החדשים הייתה פגיעה במעמד הבכורה של האצילים-האבירים בשדה הקרב. חוואים החמושים בנשק החדש יכלו להכריע את האביר המשוריין, שלא היה עוד חסין כבעבר. הכוח שנשמר בעבר לאצולה, עבר עתה לידיהם של חילות קבע המבוססים על גרעינים של חיילים מאומנים, המצוידים בכלי נשק חדישים. מבנה הצבאות עצמם השתנה מזה של צבא המבוסס על נאמנות פיאודלית של צמיתים-משרתים הנקראים לתקופת שירות קצרה על ידי אדונם, לצבאות של קבע המבוססים על שכירי חרב מקצועיים הנשכרים לטווח ארוך. צבאות קבע היו צורה חדשה לחלוטין של כוח צבאי שהיה בידיהם של המלכים בדרך כלל, ולא נראו על אדמת אירופה מאז ימי האימפריה הרומית. צבאות אלה יכלו להגן מפני פולשים מבחוץ, וכן להגן על המלך מפני טוענים לכתר מבפנים. המונרכיה שנשענה על צבא קבע, הייתה שונה לחלוטין מן המונרכיה הפיאודלית שנשענה על מדרג היררכי. המונרכיה האבסולוטית של שליטי בורבון בצרפת נבעה ישירות מהמבנה הצבאי והחברתי שהקים שארל השביעי בסיום מלחמת מאה השנים.

נאמר כי בקרב קרסי הסתיים עידן האבירים. למעשה, בתקופת הקרבות בקראסי, פואטייה ואז'נקור, הייתה תחייה לעקרונות האבירות, המלחמה למען מטרה נעלה, כאשר מסירת הנפש למענה נחשב לאידיאל חשוב.

עלותה הכבדה של המלחמה הכבידה על האוצר המלכותי הן בצרפת והן באנגליה. זאת, יחד עם חוסר היציבות השלטוני עקב היותם של שארל השישי וריצ'רד השני ילדים בעת עלייתם לשלטון, גרמה לתסיסה אזרחית ולמרידות בשנות ה-80 של המאה ה-14 (מרד האיכרים האנגלי ומרד הפטישאים בפריז ובערי צרפת האחרות). חוסר היציבות הכלכלית שנבע מרשת ההלוואות לחצרות המלכים הנתונים במלחמה השפיע גם הרחק מצרפת ואנגליה והיה זרז למרידות כגון מהפכת כפכפי העץ בפירנצה.

ראו גם

• הטקטיקה והאסטרטגיה האירופיות בימי הביניים

לקריאה נוספת

• כתריאל בן אריה, מלחמת מאה השנים, לביא, 1990 (הספר בקטלוג ULI)
• ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענויות, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, הוצאת דביר, תל אביב תשנ"ה, 1995. ספר כללי העוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ונותן רקע למלחמה (הספר בקטלוג ULI)

• Sumption, Jonathan. The Hundred Years War I: Trial by Battle. University of Pennsylvania Press, 1999. ISBN 9780812216554
• Sumption, Jonathan. The Hundred Years War II: Trial by Fire. University of Pennsylvania Press, 2001. ISBN 9780571266593

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת מאה השנים בוויקישיתוף

• לוח זמנים של מלחמת מאה השנים
• מלחמת מאה השנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת מאה השנים, 1339-1453, דף שער בספרייה הלאומית
• מלחמת מאה השנים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)